החלטה בתיק ת"א 53975-11-12

לפניי בקשה לסעדים זמניים שעניינה הפעלת עסק משותף של הצדדים. בעלי הדין האריכו, ואני אקצר.

1.         המשיבה 1 (להלן: המשיבה) שכרה בשנת 2011 חנות בפינת הרחובות אלנבי ובן יהודה בתל אביב מבעלי החנות (להלן: הנכס). עסקיה של המשיבה 1 לא צלחו. במהלך שנת 2012 הסכימו המבקשת והמשיבה לשתף פעולה בנכס ולהפעיל שם מאפייה. באוגוסט 2012 אף חתמה המבקשת על הסכם השכירות של הנכס, כשוכרת נוספת בנכס. ההסכמות המדויקות שבין המבקשת והמשיבה לא הועלו על הכתב, ובהתאם נתונות עתה למחלוקת. לטענת המבקשת, בתמצית, לאחר שהסתיים בחודש ספטמבר 2012 שיפוץ הנכס, מכספיה של המבקשת, נפתחה המאפייה. ברם בחלוף שלושה ימים נסגרה המאפייה (לטענת המבקשת - ביוזמת המשיבה), לאחר שבין המשיבה והוריה (המשיבים 2 ו-3) והמבקשת ואביה נתגלעו מחלוקות קשות. מגעים בין הצדדים לפתרון המחלוקת לא הועילו, וביום 28.11.12 הגישה המבקשת תובענה לסעד הצהרתי שלפיו חלקה במאפייה הוא שני שלישים, וכי אל למשיבים להפריע לה להפעיל במקום את המאפייה. בגדרי התובענה הגישה המבקשת בקשה לסעד זמני שיורה למשיבים לאפשר למבקשת לעשות שימוש בנכס לצורך הפעלת מאפייה ולא להפריע לה בפעולתה. בקשה זו היא המונחת לפניי.

2.         בתגובתם לבקשה לסעד זמני טוענים המשיבים, בתמצית, כי אבי המבקשת הוא הרוח החיה מאחורי כניסת בתו כ"שותפה" לעסק, הוא פועל בשיטת העבריינים הדורשים דמי חסות, וכי המשיבים הם שהשקיעו בנכס תוך שאבי המבקשת גרם לנזק הכרוך באי אפשרות להפעיל את המקום כמאפייה.

3.         בגדרי הדיון במעמד הצדדים חיוויתי עמדתי, שלה הסכימו הצדדים, כי הדרך העדיפה לצדדים היא הפרדת כוחות ביניהם, במקום עמידה על הפעלה של נכס משותף על ידי אחד הצדדים. ברם הצדדים, אף לאחר שפרשו לקיום משא ומתן ביניהם, לא הגיעו כדי הסכמה, כאמור בהודעותיהם מהיום, ועל כן הגיעה שעת הכרעה.

4.         דין הבקשה להידחות. כיוון שמדובר בבקשה שאין כל דרך לקבלה, אבאר בקצרה.

5.         זכות השכירות בנכס היא משותפת. הזכויות בעסק המשותף (אף שלא הועלו עלי כתב) - הן משותפות. אין דרך לכפות על צד אחד לשתף פעולה עם משנהו בהפעלת העסק. אף לא זאת מבקשת המבקשת: היא עותרת לכך שבית המשפט יאפשר לה להפעיל את המאפייה לבדה, בלא שהמשיבים יפריעו לה. ברם כאמור - בעסק משותף עסקינן. בעלי זכויות משותפות במקרקעין יכולים לכל היותר לעשות שימוש סביר במקרקעין, ולדרוש כי אחר לא ימנע מהם אותו שימוש סביר (ראו: סעיפים 14 ו-31 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969). שימוש סביר ודאי אינו הפעלה עצמאית של הנכס המשותף, בכל שטחי הנכס המשותף, תוך דחיקת רגליו של השותף האחר. כאשר דרישה כזו מוצגת כסעד המבוקש בתובענה הרי שסיכויי התובענה קלושים הם. כאשר דרישה כזו מבוקשת בגדרי בקשה לסעד זמני, יש לדחותה מניה וביה.

6.         ודוק: ברור שהותרת הנכס סגור עלול להסב לנזק לשני הצדדים גם יחד. ברם כאמור אין דרך משפטית לכפות עליהם לשתף פעולה, ואין דרך משפטית לכאורה להדיר את רגליו של האחר מן הנכס. ככל שהמבקשת מעוניינת לבקר בנכס - חזקה על המשיבה (באמצעות באת-כוחה) כי תאפשר למבקשת לעשות כן. ככל שהמבקשת מעוניינת להפעיל לבדה מאפייה - תשכור לה נכס אחר, ללא שותפים. במקרה דנן קשה אפוא לראות פתרון שייחלץ את הצדדים מן המיצר שאליו נקלעו בלתי אם הפרדת כוחות בדרך כלשהי, בהסכמה או שלא בהסכמה (אך כדין).

7.         הבקשה לסעד זמני נדחית אפוא. נוכח התנהלותם הדיונית של המשיבים כמו גם דרך התבטאותם החריפה ונעדרת התימוכין בתגובתם ואף לאחריה - אין צו להוצאות.

8.         המבקשים יודיעו עד יום 6.2.13 האם נוכח דחיית הבקשה לסעד זמני (ואלא אם יבחרו בדרך ההשגה על החלטתי וזו תצלח) אין מקום למחיקת ההליך העיקרי דנן, תוך שמירת זכותם להגיש תביעה כספית או אחרת.

תז"פ ליום 7.2.13.

ניתנה היום, י"ח טבת תשע"ג, 31 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: